ביאור שטיינזלץ על כתובות ק״ה

1 תשבע בסוף, שאם יתברר שמת בעלה והיא באה ליטול כתובתה, תשבע שלא השאיר לה בעלה כסף בצאתו, ולא תשבע בתחלה בשעה שתובעת את המזונות, כשיצא למדינת הים. נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: תשבע גם בתחלה וגם בסוף. אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם של בני כהנים גדולים. אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן, לא תשבע אלא בסוף.

2 א גמרא שנינו במשנה ששני דייני גזירות היו בירושלים ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה לכך, ממה ששנינו בברייתא: שלשה דייני גזילות היו בירושלים: אדמון בן גדאי, וחנן המצרי, וחנן בן אבישלום. אם כן קשיא תלת אתרין קשה משלושה על שנים, שבמשנה נמנו רק שנים, וגם קשיא קשה שבמשנה נקראים הם "דייני גזירות" ואילו בברייתא הם נקראים "דייני גזילות"!

3 וממשיכים: בשלמא תלת אתרין נניח משלושה על שנים לא קשיא קשה כי דחשיב ליה מי שהיה חשוב לו — קתני שנה, ומי שלא היה חשיב ליה חשוב לו — לא קתני שנה, והיו דיינים נוספים אלא שמנה רק את הדיינים החשובים לעניינו. אלא לשון "גזירות" על לשון "גזילות" קשיא קשה!

4 אמר רב נחמן בר יצחק: אין זו סתירה, אלא הכוונה היא שהיו גוזרין גזירות על גזילות. כלומר, שהיו קובעים דינים בדיני גזילות. כדתניא כפי ששנינו בברייתא שבהמה שקיטמה נטיעה קצצה שתיל צעיר בשדה אחר, ר' יוסי אומר: גוזרי גזירות שבירושלים אומרים: על נטיעה בת שנתה משלם שתי כסף, ועל בת שתי שנים — משלם ארבע כסף.

5 ושואלים עוד לעניין דייני גזירות: ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו בברייתא אחרת: שלשה דייני גזירות היו בירושלים: אדמון, וחנן, ונחום ולמעלה הוזכר חנן המצרי כדיין שלישי! אמר רב פפא: מאן תנא ומי שנה את שמו של נחום בין הדיינים הללו — ר' נתן היא. דתניא שכן שנינו בברייתא: ר' נתן אומר: אף נחום המדי מגוזרי גזירות שבירושלים היה, ולא הודו לו חכמים.

6 ושואלים: ותו ליכא ויותר מאלה לא היו דיינים? והאמר והרי אמר ר' פנחס אמר ר' אושעיא: שלש מאות ותשעים וארבעה בתי דינין היו בירושלים, כנגדן היו מספר בתי כנסיות, וכנגדן בתי מדרשות, וכנגדן בתי סופרים שמלמדים בהם את התינוקות. ומשיבים: דיינין טובא הוו הרבה היו וכי קאמרינן וכאשר אמרנו — על גוזרי גזירות קאמרינן אמרנו, כלומר, מתקיני התקנות.

7 אמר רב יהודה אמר רב אסי: גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה לשנה מתרומת הלשכה, אם לא רצו — מוסיפין להם. ושואלים: לא רצו? כלומר, האם הכוונה שאם לא רצו להסתפק בסכום זה מוסיפים להם כרצונם? אטו ברשיעי עסקינן וכי ברשעים אנו עוסקים שתובעים שכר מרובה יותר מצרכם? אלא, הכוונה היא להיפך: אם לא ספקו, שלא היה די להם בסכום זה אף על פי שלא רצו — מוסיפין עליהן כדי שיוכלו לפנות את עצמם למלאכת הציבור.

8 ב מסופר: החכם קרנא הוה שקיל איסתירא היה לוקח מעה מן הזכאי ואיסתירא ומעה מן החייב, כלומר, משני הצדדים שהיו באים להתדיין לפניו, ודאין להו דינא והיה דן להם דין. ושואלים: והיכי עביד הכי ואיך היה עושה כך? והכתיב והרי נאמר "ושחד לא תקח" שמות כג, ח, משמע שאסור לדיין ליטול כסף מבעלי הדין!

9 וכי תימא הני מילי היכא דלא שקיל מתרוייהו דלמא אתי לאצלויי דינא ואם תאמר כי דברים אלה לאסור שוחד נאמרו רק במקום שאינו לוקח משניהם, שמא יבוא להטות את הדין לטובת מי שנתן לו כסף, ואילו קרנא כיון דשקיל מתרוייהו שהיה לוקח משניהם לא אתי לאצלויי דינא יבוא להטות את הדין, ואולם כי לא אתי לאצלויי דינא, מי שרי כאשר אינו בא להטות את הדין, האם מותר לקבל?

10 והתניא והרי שנינו בברייתא, מה שנאמר: "ושחד לא תקח" מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי משום השוחד — הרי כבר נאמר "לא תטה משפט" דברים טז, כ, אלא בא הכתוב לומר שאפילו כדי לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה התורה "ושחד לא תקח", משמע שאסור לדיין לקבל דבר מבעלי הדין אפילו כשאין חשש של הטיית הדין!

11 ומשיבים: הני מילי היכא דשקיל דברים אלה אמורים דווקא כשלוקח את הכסף בתורת שוחד גם אם אינו מטה את הדין, ואילו קרנא בתורת אגרא שכר הוה שקיל היה לוקח ולא כשוחד. ומקשים: ובתורת אגרא שכר מי שרי האם מותר? והתנן והרי שנינו במשנה: הנוטל שכר לדון — דיניו בטלין, שאין הדיין דן אלא בחינם! ומשיבים: הני מילי אגר דינא דברים אלה אמורים כשהוא נוטל שכר הדין, ואילו קרנא אגר בטילא הוה שקיל שכר בטלה היה לוקח, שמשום שהיה בטל ממלאכתו בזמן הדין, היה מקבל שכר בטלה על כך.

12 ושואלים: ואגר בטילא מי שרי ושכר בטלה האם מותר? והתניא והרי שנינו בברייתא: מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא שדינו דין. ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר? אילימא אגר דינא אם תאמר שכר שנוטל עבור הדין, אולם במקרה כזה האם דינו דין? והתניא והרי שנינו בברייתא: הנוטל שכר לדון — דיניו בטילין! אלא ודאי מדובר באגר בטילא שכר בטלה וקתני ושנה מכוער הדיין!

13 ומשיבים: הני מילי בטילא דלא מוכחא דברים אלה שמכוער דיין זה, הוא כשנוטל שכר בטלה שאינה מוכחת, שאינו עסוק ממש במלאכה באותה שעה, אלא מכיון שהוא מבזבז את זמנו, והיתה לו אפשרות שיעשה דברים אחרים הוא נוטל שכר בטלה. אבל קרנא בטילא דמוכחא הוה שקיל שכר בטלה מוכחת היה לוקח, דהוה תהי באמברא דחמרא שהיה תוהה, בודק, באוצרות יין כדי לקבוע איזה מהם יעמוד ואיזה יתקלקל ויהבי ליה זוזא והיו נותנים לו זוז כשכר, וכאשר עסק בדין היה ניכר שהוא מפסיד את שכר עבודתו.

14 כי הא כמו זה המעשה שרב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה כאשר היה בא דין לפניו אמר להו להם למתדיינים: הבו תנו לי גברא דדלי אדם שידלה לי את המים שאני צריך לדלות לשדה בחריקאי במקומי ואידון לכו דינא ואדון לכם את הדין, שאיני יכול להתבטל ממלאכתי.

15 ג אמר ר' אבהו: בא וראה כמה סמויות עוורות עיניהן של מקבלי שוחד, שמקלקלים לעצמם. כיצד? אדם חש בעיניו — נותן ממון לרופא שיירפאנו, ואפילו אז — ספק מתרפא ספק אינו מתרפא. והן, הדיינים, נוטלין שוה פרוטה כשוחד ומסמין מעוורים את עיניהן, שנאמר: "כי השחד יעור פקחים" שמות כג, ח.

16 תנו רבנן שנו חכמים: מה שנאמר "כי השחד יעור עיני חכמים" דברים טז, כ, הרי זה קל וחומר לטפשין, שבודאי מעוור השוחד את עיניהם. והנאמר "ויסלף דברי צדיקים" שמות כג, ח. דברים טז, כ, הרי זה קל וחומר לרשעים. ושואלים: מידי וכי טפשים ורשעים בני דינא נינהו בני דין הם, שאותם ממנים לדיינים? אלא הכי קאמר כך אמר "כי השחד יעור עיני חכמים", לומר שאפילו אם היה חכם גדול והוא לוקח שוחד — אינו נפטר מן העולם בלא סמיות עוורון הלב, שבסופו של דבר נעשה טיפש. "ויסלף דברי צדיקים",

17 אפילו אם הוא צדיק גמור ולוקח שוחד — אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת.

18 כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: דרש רב נחמן בר כהן, מאי דכתיב מהו שנאמר "מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה" משלי כט, ד — אם דומה הדיין למלך, כלומר, שאינו צריך לכלום ואינו נזקק לבריות — יעמיד ארץ, הוא יכול להיות דיין. ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות, כלומר, שנזקק לאחרים — יהרסנה.

19 אמר רבה בר רב שילא: האי דיינא דשאיל שאילתא דיין זה, ששואל דברים מאחרים — פסול למידן דינא לדון דין, שהרי זה כאילו קיבל שכר מאותם אנשים ששואל מהם. ולא אמרן אמרנו זאת אלא דלית ליה לאושולי שאין לו להשאיל לאחרים והוא כל הזמן רק נזקק ושואל, אבל אם אית ליה לאושולי יש לו להשאיל — לית לן אין לנו בה איסור.

20 ומקשים: איני וכך הוא? והא והרי רבא שהיה דיין שאיל שאילתא מדבי היה שואל מבית בר מריון אף על גב דלא שיילי מיניה אף על פי שהם לא היו שואלים ממנו? ומשיבים: התם לאחשובינהו שם להחשיב אותם הוא דבעי שרצה, שרבא היה עשיר ולא עשה זאת כדי ליהנות מהם, אלא להיפך, על ידי ששאל מהם נתן להם כבוד.

21 אמר רבא: מאי טעמא דשוחדא מה הטעם של איסור שוחד? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה שמקבל שוחד ממנו, איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה התקרבה דעתו אליו ונעשה כגופו ואין אדם רואה חובה לעצמו. ויש לכך רמז לשוני: מאי מה הוא לשון "שוחד" — שהוא חד אחד עם הנידון. א אמר רב פפא: לא לידון איניש דינא ידון אדם דין לא למאן דרחים ליה למי שהוא אוהב אותו ולא למאן דסני ליה למי שהוא שונא אותו. ומסביר: דרחים ליה לזה שהוא אוהב אותו — לא חזי ליה אינו רואה לו חובה, דסני ליה לזה שהוא שונא אותו — לא חזי ליה זכותא אינו רואה לו זכות.

22 אמר אביי: האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא תלמיד חכם זה, שאוהבים אותו בני העיר — לאו משום דמעלי טפי לא מפני שהוא מעולה יותר ולכן אוהבים אותו, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא שאינו מוכיח אותם בדברי שמים ולכן אוהבים אותו, לפי שאינו דורש מהם דבר.

23 אמר רבא: מריש הוה אמינא מתחילה הייתי אומר: הני אלה בני עירי מחוזא כולהו רחמו לי כולם אוהבים אותי, כיון דהואי דיינא שנעשיתי דיין, אמינא אמרתי: מינייהו סנו לי ומנייהו רחמו לי מהם שונאים אותי ומהם אוהבים אותי, שמן הסתם זה שנתחייב בדין שונא אותי וזה שנזדכה בדין אוהב אותי. כיון דחזאי דמאן דמיחייב ליה האידנא קא זכי שראיתי שמי שאני מחייב אותו עכשיו זוכה בדין למחר והבנתי שאין זה דבר של קבע, אמינא אמרתי: אם מרחם לאהוב — כולהו רחמו לי כולם אוהבים אותי, אי מסנו אם לשנוא — כולהו סנו לי כולם שונאים אותי, שאין הדבר תלוי בכך.

24 ב תנו רבנן שנו חכמים: מה שנאמר "ושחד לא תקח" שמות כג, ח, אינו צריך לומר שכוונת הכתוב לאסור דווקא שוחד ממון, אלא אפילו שוחד דברים נמי גם כן אסור, כגון שעושים לו טובה בדיבורים או באופן אחר — הרי זה שוחד. מדלא כתיב מכיון שלא נאמר "בצע לא תקח" אלא "שוחד". ושואלים: היכי דמי כיצד הוא בדיוק שוחד דברים?

25 ומסבירים: כי הא כמו מעשה זה ששמואל הוה עבר במברא היה עובר במעבורת צרה, אתא ההוא גברא יהיב ליה ידיה בא אדם אחד ונתן לו את ידו לעזור לו לצאת מן המעבורת, אמר ליה לו שמואל: מאי עבידתיך מה מעשיך פה? אמר ליה לו: דינא אית דין יש לי בפניך. אמר ליה לו: פסילנא פסול אני לך לדינא לדין, כיון שעשית לי טובה. ואף על פי שלא נתן לו כסף נוצרה ביניהם קרבה.

26 כיוצא בו מסופר: אמימר הוה יתיב וקא דאין דינא היה יושב ודן דין. פרח גדפא ארישיה, אתא ההוא גברא שקליה פרחה ועלתה נוצה על ראשו, בא אדם אחד ונטל אותה. אמר ליה לו אמימר: מאי עבידתיך מה מעשיך? אמר ליה לו: דינא אית דין יש לי בפניך. אמר ליה לו: פסילנא פסול אני לך לדינא לדין בשל כך. ומסופר עוד: מר עוקבא הוה שדי רוקא קמיה היה מושלך רוק לפניו, אתא ההוא גברא כסייה בא אדם אחד וכיסה אותו, את הרוק אמר ליה לו מר עוקבא: מאי עבידתיך מה מעשיך? אמר ליה לו: דינא אית דין יש לי בפניך. אמר ליה לו: פסילנא פסול אני לך לדינא לדין.

27 מסופר: ר' ישמעאל בר' יוסי הוה היה רגיל אריסיה אריסו דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא דפירי שהיה מביא לו כל ערב שבת סל פירות. יומא חד אייתי ליה בחמשה בשבתא יום אחד הביא לו את הסל ביום חמישי בשבת. אמר ליה לו: מאי שנא האידנא מה שונה עכשיו שהקדמת? אמר ליה לו: דינא אית דין יש לי בפניך, ואמינא ואמרתי אגב אורחי דרכי, שיום חמישי הוא יום מושב בית דין, אייתי ליה למר אביא לו לאדוני את סל הפירות. לא קביל מיניה קיבל ממנו ר' ישמעאל את הפירות. אמר ליה לו: פסילנא פסול אני לך לדינא לדין.

28 אותיב זוזא דרבנן וקדיינין ליה הושיב זוג חכמים והיו דנים הם אותו. בהדי דקאזיל ואתי בתוך הזמן שהיה הולך ובא אמר ר' ישמעאל בלבו: אי בעי אם היה רוצה — טעין הכי היה טוען כך, ואי בעי ואם היה רוצה — טעין הכי היה טוען כך הכל לזכותו של אותו אדם שהביא לו את הפירות. אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד! ומה אני שלא נטלתי, ואפילו אם כן נטלתי — הלא את שלי נטלתי, שהרי אריסו היה זה ופירות אלה מן הדין היו של ר' ישמעאל, ובכל זאת כל כך אני מושפע ממעשה זה, מקבלי שוחד ממש על אחת כמה וכמה שדעתם נוטה אחרי נותן שוחד.

29 כיוצא בו מסופר: ר' ישמעאל בר אלישע שהיה כהן אייתי ליה ההוא גברא הביא לו אדם אחד את ראשית הגז. אמר ליה לו: מהיכא את מהיכן אתה? אמר ליה לו: מדוך פלן ממקום פלוני. שאל אותו ר' ישמעאל: ומהתם להכא ומשם עד כאן לא הוה היה כהן אחר למיתבא ליה לתת לו את ראשית הגז? אמר ליה לו: דינא אית דין יש לי בפניך, ואמינא ואמרתי אגב אורחאי דרכי אייתי ליה למר אביא לו לאדוני את ראשית הגז. אמר ליה לו: פסילנא פסול אני לך לדינא לדין, ולא קביל מיניה קיבל ממנו את ראשית הגז.

30 אותיב ליה זוגא דרבנן וקדייני ליה הושיב לו זוג חכמים והיו דנים אותו. בהדי דקאזיל ואתי בתוך שהיה הולך ובא, אמר: אי בעי טעין הכי, ואי בעי טעין הכי אם היה רוצה, היה האיש טוען כך, ואם רוצה טוען כך וזוכה בדין. ומכיון שכך, אמר בלבו: תיפח נפשם של מקבלי שוחד! ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי — שלי נטלתי, שהרי כהן אני וזכאי לכך, מקבלי שוחד ממש על אחת כמה וכמה.

31 מסופר: רב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגילדני דבי גילי הביא לו אדם אחד סל של דגים קטנים. אמר ליה לו: מאי עבידתיך מה מעשיך? אמר ליה לו: דינא אית דין יש לי בפניך. לא קביל מיניה קיבל ממנו. אמר ליה לו עוד: פסילנא פסול אני לך לדינא לדין.

32 אמר ליה לו: האיש: דינא דמר לא בעינא, קבולי לקביל מר את דינו של אדוני אינני רוצה, אבל יקבל אדוני על כל פנים את מתנתי דלא למנען מר מאקרובי שלא ימנעני אדוני מלהקריב בכורים. ומה ענין ביכורים לכאן — דתניא שכן שנינו בברייתא, נאמר: "ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שערים וכרמל בצקלנו" מלכים ב ד, מב. ויש להבין מדוע נאמר "לחם ביכורים", וכי אלישע אוכל בכורים הוה היה, והרי לא היה כהן! אלא לומר לך: כל המביא דורון מתנה לתלמיד חכם — כאילו מקריב בכורים, ואם כן רוצה גם אני לקיים מצוה זו.

33 אמר ליה לו: קבולי לא בעינן דאיקביל לקבל אינני רוצה, השתא עכשיו שאמרת לי טעמא טעם בדבר, מקבילנא אקבל ממך, כיון שאתה רוצה לעשות מצוה. שדריה לקמיה שלח אותו לפני רב נחמן ושלח ליה לו במכתב: נידייניה מר להאי גברא ידון אדוני את האיש הזה משום דאנא שאני ענן פסילנא ליה לדינא פסול לו לדין. אמר רב נחמן בלבו: מכיון ששלח לי הכי כך, שמע מינה קריביה מכאן שקרובו הוא, ולכן פסול לו לדין. באותו זמן כבר הוה קאים דינא דיתמי קמיה היה עומד דין של יתומים לפניו, אמר: